מורן אטיאס: על שייכות, זהות והחיפוש אחר הבית

כששחקנית ישראלית מגיעה לראיון עבור סרט הוליוודי ומספרת שהקריירה שלה התחילה בדירה משותפת ברומא עם שלושה פועלים פולנים, זה לא סתם אנקדוטה מעניינת. זו הצהרת כוונות. מורן אטיאס לא בנתה את הקריירה שלה על פי התבנית המקובלת. היא לא עשתה את המסלול הבטוח של לימודי משחק בישראל, תיאטרון, ואז אולי קצת תקווה לתפקיד קטן בסדרה מקומית. במקום זה, היא בחרה בדרך שדורשת מהשחקנית לא רק לשחק תפקידים, אלא לבנות זהות חדשה בכל פעם מחדש.
העובדה שאטיאס גדלה בחיפה, בעיר שבה המזרח והמערב נפגשים בצורה הכי מוחשית, כנראה השפיעה על היכולת שלה להתמודד עם שינויי זהות. היא התחילה את דרכה כדוגמנית בגיל 15, אבל מהר מאוד הבינה שהעדשה בלבד לא תספק את הרצון לספר סיפורים. המעבר לרומא בגיל 18 היה לא רק צעד קרייריסטי, אלא החלטה להיפרד מהבית ולהתחיל לבנות שפה אישית משלה. באיטליה היא למדה לא רק את השפה, אלא גם את השפת הגוף של תרבות אחרת, את הקודים החברתיים, את האיטיות שבה דברים מתרחשים.
הפריצה הבינלאומית שלה לא באה בקלות. כשהיא קיבלה את התפקיד ב"Crash" – סדרת המשך לסרט המצליח – זה היה עוד ניסיון לשבור את הזכוכית שמפרידה בין "דוגמנית שמשחקת" ל"שחקנית רצינית". אבל האמת היא שאטיאס מעולם לא ניסתה להסתיר את העבר שלה. להפך, היא השתמשה בו. היא הביאה לכל תפקיד את המבט הזה, שמכיר את המרחק שבין המקום שבו נולדת למקום שבו אתה חולם להיות.
העבודה עם פול האגיס ב"Third Person" חשפה משהו מעניין בגישה שלה. האגיס, שאוהב לחקור את הנושא של זהות מתפרקת, מצא בשחקנית הישראלית את המפתח לדמות ששייכת למקום אחד, אבל חיה בכל מקום אחר. זו לא פשוט דמות של מהגרת – זו דמות של מישהי שכבר לא יודעת איפה הבית, וכבר לא בטוחה שזה אפילו משנה. זה משהו שאטיאס מביאה מניסיון חיים אמיתי, לא מטכניקת משחק.
הסדרה "Tyrant" נתנה לה הזדמנות אחרת – לשחק דמות מזרח-תיכונית מורכבת, לא סתם קריקטורה. בתקופה שבה דמויות ממוצא ערבי בסרטים האמריקאים היו לעיתים קרובות שטוחות, היא דרשה להביא עומק. היא ידעה שכל תנועה, כל מבט, כל מילה בשפה הערבית שתשמע בסדרה – הכל ייבדק על ידי קהל שיודע להבדיל בין אותנטיות לבין שטחיות.
אבל אולי הדבר הכי מעניין בקריירה של אטיאס הוא שבחרה לשמור על קשר חזק עם ישראל, אבל לא בצורה הנוחה של "שחקנית ישראלית בהוליווד". היא לא מגיעה לכל פסטיבל כנסי"פ עם דגל, ולא מדברת בכל ראיון על המדינה. במקום זה, היא עובדת עם ארגוני צדקה, מעורבת בפרויקטים חברתיים, ומשתמשת במעמד שלה כדי לפתוח דלתות עבור נושאים שחשובים לה. זו דרך אחרת לייצג – לא דרך הנאומים, אלא דרך המעשים.
השאלה של שייכות, שעולה שוב ושוב בקריירה שלה, מקבלת משמעות מיוחדת בזמנים האלה. כשהעולם נהיה יותר ויותר פולרי, כשכל אחד נדרש לבחור צד, אטיאס מציגה אפשרות אחרת: שאפשר להיות מכמה מקומות בו-זמנית, שאפשר לשמור על שורשים וענפים בו-זמנית, שאפשר לחיות בלוס אנג'לס ועדיין לחלום בצרפתית, איטלקית ועברית.
הקריירה שלה לא מסתכמת ברשימת תפקידים. זו דוגמה לכך שאומנות אמיתית נובעת מהיכולת להכיל סתירות. היא שחקנית שמצליחה בלי לוותר על המורכבות שלה, שמוכנה להיות לא בקלות קטגוריזבילית. ובעולם שרוצה להכניס אותנו לתיבות, זה בפני עצמו הצהרה פוליטית.
בסוף, מה שמשאיר את הרושם החזק ביותר אצל מורן אטיאס זה לא התפקידים הגדולים או השמות המפורסמים שעבדה איתם. זה המבט שמבין שבית זו לא כתובת, אלא מקום שאתה בונה בתוך עצמך. ושהדרך היחידה לשחק דמות אמיתית היא להיות מסוגל להכיר בך את כל הגרסאות השונות שלך.