בסלון של סבתא שלי, בבני ברק הצפופה, עמדה קופסת פח כחולה עם תמונה של גמל עליה. כל ערב, אחרי הארוחה, היא הייתה פותחת את הקופסה הזו, מוציאה גלילה אחת, מסתובבת בין הסועדים ושואלת: "מיש
יש ביטויים שמתגלים כמעט במקרה, נתקעים בגרון ונהיים חלק מהשפה. "כנרת בראשי" הוא אחד מהם. הוא לא מתאר מצב גיאוגרפי מדויק, אלא משהו הרבה יותר מורכב: תחושת נסיגה ודבקות בו-זמנית, ריחוק
כשהאורות באצטדיון כבים ועשרות אלפי טלפונים סלולריים מוארים נשלפים אל האוויר כמו גחליליות ענקיות, קל להבין שמדובר ביותר מסתם הופעת פופ. כשאייל גולן עולה לבמה, הוא לא רק שר שירים; הו
בלב אולפן רחב ידיים, אור ביוביציה נופל על ארבעה כיסאות אדומים מסתובבים. מאות מבטים נשואים אל העמדת מיקרופונים במרכז הבמה. אחרי שלושה עשורי פורמט הגאוני – "הקול" מחזיר את הקסם לישרא
לעיתים נדירות אנחנו נתקלים בקומיקאי שגורם לנו לצחוק עד דמעות, ובאותו הרגע עצמו, מצליח לגעת לנו בנקודה כואבת או אמיתית כל כך, עד שאנחנו מרגישים שהוא מדבר במקומנו. ניקי גולדשטיין הוא