בבוקר של יום מלחמה, כשהאדמה רוטטת מפיצוצים רחוקים, דווקא אז נפתחים בארץ הנביאים כל הרמקולים בקול רם. זה לא בהלימה. זה טקס ישראלי: רעש המלחמה מבחוץ מוחק בשאגת הרדיו מבפנים. בושות הגופות המרוסקות מסודרות במקצב חדשות השעה.
אולי בגלל זה לא זז הרדיו החי מהלב של המקום הזה. כוח השידור המקומי נולד כקול גונדות הלילה בפלמ"ח, התגלגל לבסיסי גלי צה"ל, ועכשיו מפציץ באינסטגרם מתגוננים. מה שלא השתנה: הישראלי רוצה לשמוע את ה"עדכון" מיד. לא סיכום. לא ניתוח. הרגע עצמו, חי, מגמגם, כאילו תופר את קרעי המציאות בדקה שהתרחשה.
"קול ברמה" לא מתייחס רק לאודיו באיכות 48kHz. זהו מאבק תמידי להשמיע את האחרון שנפול. כשהעולם דובק בפודקאסטים מעובדים, כאן עובר בכחול-לבן זרם אחר: האדריכלים של שידור חי שבונים אולפן צף מפלאפון וכבל רשת. הנה, הרפתקאותיו של רן בוקאית מושכים עשרות אלפים לתכנון מסוק: "דיווח מהשטח, תוך כדי ירי, אבל שיהיה סטריאו מושלם!"
הסוד? כל התרבות המקומית בנויה על בלאגן מתוזמר. הרדיו החי הישראלי, בעצם מנגנון מושלם להתחמקות מן השקט. המולה במקום תהום. רעש במקום תחושת ריק. אולי בגלל זה המשורר נתן אלתרמן שלט בקצב השעות בתקופה שקדמה לטלוויזיה. הוא ידע: בארץ זו, כשהקול מאבד גובה, לא נותר אף בטון שישמור עלינו מפני השתיקה המפחידה.
רדיו חי: הקול הגבוה שלא ייפול אף פעם
Source: HotArticle
Original link: https://www.hotarticle24.com/nl3okx8y