הוא לא סיפר לי הרבה, הסבא שלי. כשעלה לארץ, אחרי מה שראה שם, בשם 'מחנה' לא רצה להשתמש. את המילה 'שפיות' דחה לאטו, כמו מי שמרים משהו כבד. אבל לילה אחד, כשישבתי לידו, הוא אמר משפט אחד
בבוקר של יום מלחמה, כשהאדמה רוטטת מפיצוצים רחוקים, דווקא אז נפתחים בארץ הנביאים כל הרמקולים בקול רם. זה לא בהלימה. זה טקס ישראלי: רעש המלחמה מבחוץ מוחק בשאגת הרדיו מבפנים. בושות הג
בעולם המשפט, המילה "נאשם" נשמעת קרירה ומגדירה – אדם שעומד בפני כתב אישום. אך מאחורי המילה הזו מסתתרים סיפורים אנושיים מורכבים, תקופות של אי-ודאות, ומשפחות שלמות שחייהן משתנים בין ל
בין סמטאות שכונות החרדים, הרחק מאור הזרקורים המרכזיים של "בחדרי חרדים" הגברי, פועלת מציאות אחרת לגמרי. עולם שלם של יוזמה, יצירתיות ועוצמה נשית שמרבים להתעלם ממנו.
אם אתם חושבים שהע
כשאדם אומר “יש עתיד”, הוא כמעט אף פעם לא מנבא. הוא לא מסתכל על לוח שנה או על תחזית, אלא מנסה לכבות לרגע את האור הלבן והמסנוור של הפחד, ולהשאיר נורה אחת קטנה, חלשה, אבל עקשנית. לפעמ