האיש שהיה כמעט הכל

בכנסת ה-15 ישב חיים רמון בחדרו הקטן במשרד ראש הממשלה. על הקיר תלויה תמונתו עם יצחק רבין, ועל השולחן ערימת חוקים שעברו בקריאה טרומית. מבט חטוף ביומן היה מגלה שבשבוע הבא הוא אמור לקדם את רפורמת המשפט האזרחי, לנהל משא ומתן עם השותפים הקואליציוניים על תקציב המשרד לביטחון פנים, ולהופיע בפאנל בכנסת על השלום עם הפלסטינים. שלושה תפקידים, שני משרדים, קריירה שלמה של פעילות פוליטית מתמשכת – והכל היה עומד להתנפץ בשנייה אחת של שיפוט חטוף.
רמון לא היה פוליטיקאי רגיל. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 33, אחרי שירות צבאי כשייטת 13 וקריירה כעורך דין מצליח, והתקדם במהירות שיאפיינה את דור המנהיגים של מפא"י בשנות השבעים. אבל בעוד רבים מבני דורו נשארו תקועים במסדרונות המפלגתיים, רמון הצליח לשלב בין אידיאולוגיה למעשיות נדירה. הוא היה שותף לקידום הסכמי אוסלו, אבל גם זה שדאג שהמימון יגיע בזמן. הוא תמך בניתוק מעזה, אבל גם דרש תשובות מדורגות על גורל המתנחלים. בקיצור, הוא היה אחד האנשים שעשו את הפוליטיקה הישראלית פחות תיאורטית ויותר מנוגעת בחיים.
המשרדים שעברו עליו מספרים את סיפור ההישגים: משרד הבריאות, שם קידם את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי; משרד הפנים, שם ניהל את הקשרים המורכבים עם הרשויות המקומיות; ומשרד המשפטים, שם ניסה לקדם רפורמות שיביאו את המערכת המשפטית למאה ה-21. בכל תפקיד הוא השאיר חותם של מישהו שמבין לא רק את התיאוריה אלא גם את המכניקה של השלטון.
ואז הגיע אוגוסט 2006. רגע של חוסר שיפוט, מעשה שתיארו אותו בתקשורת כ"נשיקה בלתי רצויה" אבל בבית המשפט נגמר הרבה יותר חמור – הרשעה בביצוע מעשה מגונה. בן לילה, הקריירה שבנתה שלושים שנה התמוטטה. לא היה פה שחיתות כספים, לא קבלת שוחד, לא מעילה בתפקיד. היה פה משהו יותר בסיסי – כישלון אנושי פשוט, שבעיני הציבור היה בלתי נסלח.
המשמעות הייתה מידית. רמון התפטר מן הכנסת, עזב את המפלגה, והפך לדוגמה חיה לכך שבפוליטיקה הישראלית של המאה ה-21, אין עוד "אבל הוא עשה הרבה טוב". המבחן הפך להיות דווקא הפרט הקטן, הרגע הפרטי, השאלה אם אתה יכול לעמוד בקריטריונים שאתה בעצמקה קבעת.
מה שמעניין בסיפור של רמון הוא לא רק הנפילה עצמה, אלא מה שקרה אחריה. הוא לא נעלם. הוא לא עבר לגור בבית במושב ולגדל תפוזים. הוא המשיך לייעץ, להשתתף בפאנלים, לנהל דיונים ציבוריים. כאילו שהציבור, למרות הכל, עדיין מעוניין בדעתו. זה מגלה משהו על המורכבות הישראלית: אנחנו לא סולחים, אבל אנחנו גם לא שוכחים למה בחרנו באנשים מלכתחילה.
הקריירה של חיים רמון מזכירה שבפוליטיקה, כמו בחיים, ההבדל בין הצלחה לכישלון עלול להיות רגע בודד. לא ועידת מפלגה, לא בחירות, לא משא ומתן מדיני – אלא רגע של חוסר שליטה עצמית. זו מחשבה מטרידה, במיוחד כשמדובר באדם שהיה כה קרוב להגדיר את פני המדינה.