כמה אפשר לסמוך על סקר המנדטים של ערוץ 13?

בכל שבוע כמעט, פרסום סקר המנדטים של ערוץ 13 מצליח להסעיר את המערכת הפוליטית בכמה שעות של כותרות, פרשנויות ותגובות. שינוי של שני מנדטים בין סקר אחד למשנהו מצייר לפעמים תמונה של מהפך — ושלושה שבועות אחר כך, סקר חדש מחזיר הכול לנקודת ההתחלה. השאלה הגדולה היא לא רק "מה אומר הסקר", אלא כמה באמת אפשר לסמוך על כל התמונה הזאת.
מאחורי המספרים: מדגם, לא מפקד
הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שסקר מנדטים הוא לא מפקד אוכלוסין. איש לא שואל את כל אזרחי ישראל באיזו מפלגה יצביעו. בפועל, מכון הסקרים שעובד עם הערוץ פונה למדגם של כמה מאות בודדות של משיבים — לרוב בין 500 ל-600 — שנבחרים במטרה לייצג את כלל האוכלוסייה. על הנייר התמונה הזאת אמורה לשקף את כולם, אבל זה עקרון סטטיסטי, לא ערובה.
כל מדגם כזה נושא עימו שולי טעות. כשמדברים על מדגם של 600 איש, שולי הטעות נעים סביב 4 אחוזים ויותר — ובמונחי מנדטים, המרחק הזה יכול להסתכם בחמישה או שישה מושבים ואף יותר. כלומר, אם הסקר מראה עלייה של מנדט-שניים למפלגה מסוימת, ההסתברות שהשינוי הזה הוא רעש סטטיסטי ולא מגמה של ממש היא די גבוהה.
מהאחוזים אל המנדטים: התחום שבו הקסם מתחיל
כאן נכנס החלק המסקרן ביותר בכל סקר מנדטים: הפיכת האחוזים למספר מושבים. בישראל יש סף כניסה לכנסת של 3.25 אחוזים ו־120 מקומות בסך הכול. אבל המודל שבו משרטטים מפה שלמה של 120 מושבים מתוך תשובות של כמה מאות נעשים הוא רק מודל — לא חוק טבע.
המכונים נדרשים להחליט מה לעשות עם מצביעים שמתלבטים, עם מי שאומרים שיצביעו אך אולי לא יגיעו בפועל אל הקלפי, ואיך לחלק את הקולות של מפלגות שנמצאות מתחת לסף או על הגבול. כל אחת מההחלטות האלה יכולה לשנות את התמונה בכמה מושבים. לכן לא פעם סקר של ערוץ 13 שונה מסקר של גוף אחר שנערך באותו שבוע — פשוט כי שני מכונים בחרו לעבד את הנתונים במודלים שונים.
למה התמונה קופצת מסקר לסקר
לא מעט קוראים תוהים איך זה שסקר שנערך באמצע השבוע מראה מפלגה אחת גדולה — וסקר שנערך יומיים אחר כך מציג אותה קטנה. התשובה האמיתית, ברוב המקרים, לא קשורה בתככים: הסקרים רגישים מאוד לאירועים אקטואליים, לספינים פוליטיים, ואפילו לשיעור ההשתתפות ביום שבו נערכו הראיונות. הצהרה של ראש ממשלה, פיגוע, משבר קואליציוני או דרמה בתוך מפלגה — הכול יכול להזיז נקודתיים של אחוזים בכיוון זה או אחר.
זו גם הזדמנות להיזכר בהבחנה בין שינוי אמיתי לרעש סטטיסטי. אם סקר אחרון מראה מפלגה שקופצת משבעה לתשעה מנדטים, מפתה מאוד להכריז על תנופה. אבל אם משרטטים את כל הסקרים של החודש האחרון על ציר זמן, מגלים לא פעם שהמספרים האלה פשוט נעים סביב ממוצע די יציב. מגמה אמיתית — אם יש כזאת — תיראה רק בטווח של כמה סקרים, לא בהשוואה סטטיסטית בין סקר בודד לקודמו.
מה ההיסטוריה של הסקרים מלמדת אותנו
הסקרים הישראליים צדקו לא פעם בהיסטוריה — אבל גם טעו נחרצות. בבחירות 2015, למשל, רוב הסקרים שפורסמו ערב ההצבעה תיארו תמונת מצב כמעט שקולה בין שתי המפלגות הגדולות, והתוצאה בפועל הייתה פער ניכר. גם בבחירות 2022 צפו הסקרים רוב צר לגוש מסוים — וזה אכן קרה, אבל החלוקה הפנימית בין המפלגות בתוך הגוש הזה הפתיעה כמעט את כולם.
אם יש מסקנה שאפשר לחלץ מהשנים האלה, היא שסקרים טובים בלצייר תמונת מצב של סדר גודל — אבל הרבה פחות טובים בלחזות הפתעות. הסקר שפורסם שלושה חודשים לפני הבחירות הוא כמעט חסר משמעות; הסקר שפורסם יומיים לפני ההצבעה יכול להיות מועיל בהרבה, ועדיין אף אחד לא מתחייב על התוצאה הסופית.
אז מה בעצם לוקחים מהסקר הזה?
לסקר המנדטים של ערוץ 13, כמו לסקרים של גופי חדשות אחרים, יש ערך אמיתי. הוא נותן לנו הצצה למצב הרוח בציבור — לפחות בקרב מי שהסכימו לענות על השאלון. הוא מאפשר לזהות מגמות כשהן מצטברות על פני כמה סקרים, והוא מספק לאנשי פוליטיקה ולפרשנים נקודת ייחוס לשיח הציבורי.
אבל מול כל סקר שכזה כדאי לשאול שלוש שאלות: כמה גדול המדגם, מהם שולי הטעות, והאם המספרים משקפים מגמה של כמה סקרים או רק השוואה של שני סקרים בודדים. השאלות האלה לא יהפכו את הקריאה בסקר לפחות מעניינת. להפך — דווקא כשמבינים כמה רגיש הכלי הזה, אפשר להתייחס אליו בכבוד שהוא ראוי לו בלי לבלוע כל כותרת.
בסופו של דבר, סקר מנדטים הוא תצלום של נקודת זמן, לא תחזית לעתיד. הדבר היחיד שיקבע סופית מי יישב בכנסת הבאה הוא מה שיקרה בקלפי ביום הבחירות — והרבה יכול לקרות משם ועד אז.