כשנשיא צרפת עמנואל מקרון מכריז על חקיקה נגד "בדלנות אסלאמיסטית", ורג'פ טאיפ ארדואן עונה בקריאה לחרם על מוצרים צרפתיים — קל לחשוב שמדובר בעוד סבב זעם דיפלומטי שישכח תוך שבוע. אבל הסכסוך בין טורקיה לצרפת אינו אירוע בודד. זו יריבות שמתעצבת כבר שנים, והיא נוגעת בשאלות עמוקות הרבה יותר מכל ציוץ זועם או הצהרה לתקשורת.
שני חזונות שמתנגשים
בבסיס המתיחות עומד קרע אידיאולוגי שקשה לגשר עליו. צרפת, תחת מקרון, רואה עצמה כמגינת החילוניות והליברליזם האירופי. היא מתייצבת בתקיפות מול מה שהיא מזהה כאיומים על הסדר הרפובליקני — בין אם מדובר בקיצוניות דתית או בהתערבות זרה בעניינים פנימיים. טורקיה, מנגד, רואה בעצמה מעצמה אזורית מתעוררת שזכותה להגן על אזרחיה ועל ערכיה מחוץ לגבולותיה — ובכלל זה על הקהילות המוסלמיות באירופה.
הבעיה היא ששני הנרטיבים האלה לא פשוט מתחרים — הם מכחישים זה את הלגיטימיות של זה. כשצרפת מדברת על "ערכי הרפובליקה", טורקיה שומעת דיכוי תרבותי. כשטורקיה מדברת על "הגנה על מוסלמים", צרפת שומעת התערבות בריבונותה.
הים התיכון כזירת קרב
הנרטיב התרבותי הוא רק חלק מהתמונה. בים התיכון המזרחי, שתי המדינות נאבקות על השפעה, משאבי אנרגיה ובריתות אזוריות. צרפת תומכת ביוון ובקפריסין בסכסוכים הימיים שלהן מול אנקרה. טורקיה רואה בכך ניסיון אירופי לדחוק אותה משטחים שהיא רואה כשייכים לתחום האינטרסים שלה.
הסכמי הים שטורקיה חתמה עליהם עם הממשלה המוכרת בטריפולי, התקריות הימיות מול ספינות יווניות, והנוכחות הצבאית הצרפתית באזור — כל אלה הפכו את הים התיכון לא רק לזירה אסטרטגית אלא גם למבחן אמת לשאלה מי קובע את הכללים בשכונה הזו.
לוב, סוריה ונג'רבן — כל זירה היא זירה
היריבות לא נעצרת בים. בלוב, צרפת תמכה בכוחות ח'ליפה חפתר, בעוד טורקיה תמכה בממשלת ההסכמה הלאומית. בסוריה, צרפת גינתה את המבצעים הצבאיים הטורקיים נגד הכורדים, ואילו טורקיה ראתה בעמדה הצרפתית חוסר הבנה בסיסי של איומי הביטחון שלה. אפילו בנגורנו-קרבאך, כשצרפת אירחה את ראש ממשלת ארמניה והביעה סולידריות, טורקיה האשימה אותה בהטיה חד-צדדית.
בכל זירה כזו, המתיחות אינה מקרית. היא נובעת מתפיסות עולם שונות לגמרי לגבי סדר עדיפויות אזורי, זכות ההתערבות, והשאלה מי רשאי להגדיר מהו "איום ליציבות".
נאט"ו והשאלה הבלתי פתורה
שתי המדינות חברות בנאט"ו, ובאופן תיאורטי בעלות ברית. אבל המציאות מורכבת יותר. טורקיה רואה בנאט"ו מנגנון שלא תמיד מכיר באינטרסים שלה, ובמקרים מסוימים אף משרת את האינטרסים הצרפתיים-הלניסטיים על חשבונה. צרפת, מצידה, מטילה ספק במחויבות הטורקית לערכי הברית, במיוחד לאור רכישות הנשק הרוסיות של אנקרה.
התוצאה היא שנאט"ו, שאמורה להיות המסגרת שמרסנת מתיחויות בין חברותיה, הופכת בעצמה לזירת עימות. וכשהברית הצפון-אטלנטית לא מצליחה לתווך בין שתי חברותיה, זה אומר משהו על המצב הפנימי של הארגון כולו.
מה זה אומר לכל השאר
הסכסוך בין טורקיה לצרפת אינו עניין דו-צדדי בלבד. הוא משפיע על האיחוד האירופי, שמנסה לנווט בין סנקציות ודיאלוג מול אנקרה. הוא משפיע על מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, שמוצאות עצמן לעיתים ככלי משחק ביריבות הזו. והוא משפיע על קהילות מוסלמיות באירופה, שנקרעות בין נאמנות אזרחית לבין תחושת ניכור.
קל לפטור את המתיחות הזו כ"עניין של אגו" בין שני מנהיגים כריזמטיים. אבל זה חסר אחריות. מתחת לפני השטח נמצאים שאלות של ריבונות, זהות, והסדר העולמי — והן לא ייעלמו גם אם הכותרות יירגעו.
האתגר האמיתי אינו להכריע מי צודק. האתגר הוא להבין ששתי מדינות עם חזונות כה שונים חיות באותה שכונה, ושהיעדר מנגנון לניהול היריבות הזו מסוכן לכולם — לא רק לאנקרה ולפריז.