הקסם שלא עוזב: מה עושה את פורטוגל לנבחרת שכולם רוצים לראות

לפני כמה שנים, כשכריסטיאנו רונאלדו התכופף לבעיטת חוץ נגד ספרד במונדיאל 2018, מיליוני צופים ברחבי העולם עצרו את הנשימה. לא בגלל הסיבה האובייטיבית — שהכדור עצר ברשת וקבע שוויון דרמטי — אלא בגלל משהו עמוק יותר. זו הייתה רגע שבו פורטוגל הפסיקה להיות "הנבחרת של רונאלדו" והפכה למשהו גדול בהרבה.
ההתפתחות הזו לא התחילה באותו ערב. היא נבנתה במשך עשור, דור שכולו עבודה שיטתית של הפדרציה הפורטוגזית ושל מאמנים שהבינו משהו פשוט: כישרון בודד, גם הגדול שבהם, אינו מספיק.
השינוי שבא מהבסיס
פורטוגל של שנות התשעים הייתה סיפור אחר לגמרי. נבחרת עם מספר כדורגלנים מבריקים — פיגו, רוי קושטה, נונו גומש — אבל כזו שתמיד נעצרה מעט לפני הגדולה. ההגעה לחצי גמר יורו 2000 ולחצי גמר מונדיאל 2006 היו הישגים, אבל גם תזכורת מתסכלת של מה שיכלה להיות ולא היה.
הפער הגדול היה שבאותן שנים, פורטוגל יצרה כוכבים אבל לא יצרה מערכת. הנבחרת התבססה על מועדונים גדולים — בנפיקה, פורטו, ספורטינג ליסבון — אבל לא הצליחה להעביר את ההצלחה שלהם לנבחרת הלאומית.
השינוי המשמעותי התחיל אחרי הכישלון במונדיאל 2014. פernando סנטוש, שמונה למאמן, הביא איתו גישה שונה: פחות דיבורים על כבוד, יותר תשומת לב למבנה הקבוצה. הוא ידע שרונאלדו כבר לא ילד, ושהנבחרת חייבת ללמוד להתקיים גם בלעדיו — או לפחות לא להיות תלויה בו בכל רגע.
דור שכולו אמון בעצמו
הניצחון ביורו 2016, הראשון בתולדות המדינה, היה רגע שבו הכל השתנה. לא רועדת הבעיטות של אדריאן סילבה ברבע הגמר נגד פולין, לא השער של אדר באפטימבי גומס בחצי נגד ויילס — אלא משהו עמוק יותר. זו הייתה נבחרת של שחקנים צעירים שהאמינו זה בזה מספיק כדי לנצח גם כשהכוכב הגדול יצא פצוע בגמר.
המפתח היה בגיל: רונאלדו היה אז בן 31, אבל סביבו צמחו שחקנים כמו רנאטו סאנשס (18 באותו טורניר), אנדרה גומש, ויליאם קארבאיו. זה לא היה דור שפחד מהבמה — זה היה דור שלא ידע שיש לה מה לפחד ממנה.
ההמשך היה טבעי. ביורו 2021, כשרונאלדו כבר בן 36, פורטוגל הגיעה עד שמינית הגמר והודחה רק על ידי בלגיה בקרב צמוד. במונדיאל 2022, דווקא כשהציפיות היו נמוכות יותר, הנבחרת הראה את עומקה — שישה שחקנים שונים כבשו בשלב הבתים, ורוברטו מרטינס, שהחליף את סנטוש, המשיך לבנות על אותה פילוסופיה.
הסוד שבאמצע המגרש
מה שמבדיל את פורטוגל מנבחרות אחרות עם כוכב גדול הוא לא היעדרו של כזה — רונאלדו עדיין שם, עדיין כובש, עדיין מושך תשומת לב. הבדל הוא בזה שהנבחרת לא נותנת לכך להגדיר אותה.
בברונו פרננדש יש קפטן שמנהיג בדוגמא אישית, לא בצעקות. ברוב דיאס יש מגן מרכזי שמשחק כאילו היה מאמן עצמו — תמיד מסדר, תמיד מדבר. ברפאל ליאו ובפליקס יש כישרון שמקבל חופש אבל גם מבין את הגבולות.
המערך הזה נותן לפורטוגל גמישות שחסרה לנבחרות אחרות. כשצרפת תלויה במבפה וג'ירווד, כשאנגליה מנסה להכניס את כל הכוכבים לאותה התחנה, פורטוגל יכולה להרשים לעצמה לנוח שחקן מרכזי ועדיין להיות תחרותית. זו יוקרה שרק מועטות יכולות להרשות לעצמן.
השאלה שמעסיקה עכשיו
הדילמה האמיתית של פורטוגל היום היא לא טכנית — היא פסיכולוגית. איך נבחרת שמכירה כל כך הרבה הצלחות יחסיות מתמודדת עם הציפייה להיות לא רק טובה, אלא אלופה?
הדור הנוכחי, עם רונאלדו בן ה-39 שעדיין כאן, עם ברנרדו סילבה שכבר בגיל 30 הוא הוותיק, עם דור חדש של שחקנים כמו ויטיניה וגונסalo ראמוס שצריכים לקבל את המושכות — זו נבחרת בנקודת מפנה. לא בגלל הכישרון, כי זה ברור. בגלל השאלה אם הם יכולים לקחת את מה שבנו ולהפוך אותו למשהו שלא יישכח.
ההיסטוריה של פורטוגל בכדורגל היא סיפור של נסיונות, לאו דווקא של הצלחה מתמדת. הניצחון ביורו 2016 שבר מוסכמה. עכשיו, השאלה היא אם זו הייתה חריגה או תחילת דפוס חדש.
בטורניר הבא, מה שמעניין לצפות בו הוא לא אם רונאלדו יכבש — אם כי זה תמיד מרגש — אלא אם הנבחרת סביבו תמשיך להיות יותר מסך הכישרון הבודד שלה. האם ברנרדו סילבה וברונו פרננדש יכולים להוביל ללא הסיידי של הסופרסטאר? האם הדור הבא יכול לקחת משהו שהבניין שלו נמשך עשר שנים ולהוסיף לו קומה נוספת?
זו הסיבה שפורטוגל מעניינת עכשיו יותר מאי פעם. לא כי היא הנבחרת הטובה ביותר — יש כמה מתמודדות ראויות — אלא כי היא הנבחרת שמבינה שהדרך לגדולה עוברת דרך הבנה שאין גדולה בלי מערכת.