שרית חדד: הזמרת שהפכה קול לאומי לסיפור אישי

היא לא הייתה הראשונה, וגם לא היחידה. אבל בשביל רבים, שרית חדד הייתה הקול שהפך את המוזיקה המזרחית למשהו שונה — לא רק נאחסן בסלון, אלא מדבר אליו.
בסוף שנות התשעים, כשהרדיו עדיין היה המלך, חדד פרצה עם "שמחה לה" ו"בואי כלה". השירים הללו לא היו חדשניים בצורה מסוימת — הם נשמעו כמו מה ששמעת קודם, אבל משהו בהגשה שלה, באופן שבה היא נשענה על המילים, גרם להם להישמע כמו סיפור אישי. זו הייתה נקודת המפנה: לא עוד זמרת ששרה על רגשות, אלא מישהי ששרה מתוך רגשות.
חדד נולדה בבת ים למשפחה תוניסאית-מרוקאית, והקול הזה — מזרחי, עירוני, עובד — הפך במהרה למזוהה עם ישראל עצמה. היא לא הסתירה את השורשים, לא ניסה להתנער מהמוזיקה הים-תיכונית לטובת משהו "מערבי" יותר. להפך: היא לקחה את מה שהיה נחות ועשתה ממנו מיינסטרים. זו הייתה אמירה פוליטית, אפילו אם לא נועדה ככה.
הקריירה שלה התפרסה על פני עשרות שנים, אלבומים, תוכניות טלוויזיה, ושפע של שמצות תקשורתיים. חדד ידעה להישאר רלוונטית דרך שינויים במוזיקה, באופנה, בטעם הציבורי. אבל יותר מכל, היא ידעה לשמור על אותנטיות שחלק מהקולגות שלה איבדו בדרך — או שלא רצו מלכתחילה.
בשנים האחרונות, חדד נוטה להיות נוכחת פחות בקצב התדיר של פעם, אך השפעתה ניכרת בכל זמרת מזרחית צעירה שמעזה לשיר בגובה נשמה. היא לא פתחה דרכים בצורה מכוונת; היא פשוט הייתה עצמה בקול גבוה מספיק, עד שכולם נאלצו להקשיב.