אביגדור ליברמן הוא אחת הדמויות המוכרות ביותר בפוליטיקה הישראלית של שלושת העשורים האחרונים. מייסד מפלגת "ישראל ביתנו" ומנהיגה מאז היווסדה, כיהן לאורך השנים בכמה מהתפקידים הבכירים בממשלת ישראל, בהם שר החוץ, שר הביטחון ושר האוצר. סגנונו הישיר והאמירות החריפות שיוחסו לו הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת, אך גם לשחקן מרכזי במערכות בחירות רבות ובקואליציות משני צידי המפה הפוליטית.
שנים מוקדמות
ליברמן נולד בשנת 1958 בקישינב, בירת מולדובה, אז חלק מברית המועצות. בשנת 1978, בגיל עשרים, עלה לישראל. כמו עולים רבים באותה תקופה, שנותיו הראשונות בארץ לא היו פשוטות: הוא שירת בצה"ל, למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל עבד בעבודות מזדמנות, בין היתר כשוער בסינמטק ירושלים. תקופה זו מתוארת לעיתים קרובות כרקע לזיהוי שפיתח עם הציבור העולה מברית המועצות לשעבר, שהיה לבסיס התמיכה העיקרי שלו בשנים שלאחר מכן.
דרכו הפוליטית החלה בתנועת הליכוד. באמצע שנות התשעים כיהן כמנכ"ל התנועה, ולאחר ניצחון בנימין נתניהו בבחירות 1996 מונה למזכירו המדיני ולראש הסגל שלו בלשכת ראש הממשלה. הקשר המקצועי בין השניים נמשך שנים רבות, עם עליות ומורדות, והשפיע רבות על הקריירה של שניהם.
הקמת "ישראל ביתנו"
בשנת 1999, לאחר שנפרד מהליכוד, הקים ליברמן את מפלגת "ישראל ביתנו". המפלגה החדשה פנתה בעיקר לציבור עולי ברית המועצות לשעבר, והציגה זהות ששילבה לאומיות ביטחונית עם קו חילוני וליברלי בנושאי דת ומדינה. השילוב הזה הבדיל אותה ממפלגות ימין אחרות, שנטו לשלב עמדות ימין ביטחוניות עם קו מסורתי או דתי.
בבחירות הראשונות שבהן התמודדה קיבלה המפלגה ארבעה מנדטים. מאז ועד היום נותר ליברמן הדמות המזהה הבלעדית של המפלגה, שגדלה והתכווצה לאורך השנים בהתאם למצב הפוליטי ולמצבים האישיים שלו.
כהונות שר
ליברמן כיהן בשורה ארוכה של תפקידים בממשלות ישראל. בתחילת שנות האלפיים שימש שר תשתיות בממשלת אריאל שרון, ואף כיהן תקופה קצרה כשר החוץ במסגרת הסדר רוטציה בממשלת האחדות. בהמשך כיהן גם כשר התחבורה וכשר לעניינים אסטרטגיים בממשלת אהוד אולמרט, תקופה שבה עסק בין היתר בנושא איראן ובמאבק בהסברה האנטי-ישראלית.
הכהונה המרכזית הראשונה שלו הגיעה בשנת 2009, כשמונה לשר החוץ בממשלתו השנייה של נתניהו. כשר חוץ הקפיד על קו תקיף מול הרשות הפלסטינית ומול ארגונים בינלאומיים, ונחשב לנציג בולט של הקו הניצי בממשלה. בשנת 2012 התפטר מהתפקיד לאור פתיחת הליך משפטי נגדו.
ההליך המשפטי
בשנת 2012 הוגש כתב אישום נגד ליברמן בעקבות חקירה ארוכה שנוהלה במשטרה ובפרקליטות, שעסקה בחשדות לעבירות מרמה והפרת אמונים. ליברמן התפטר מתפקידו כשר החוץ בעקבות ההחלטה להעמידו לדין, בהתאם לפסיקת בג"ץ בנושא כהונת שרים בעלי כתבי אישום. בנובמבר 2013 זיכה אותו בית משפט השלום בירושלים מכל עבירות כתב האישום. זמן קצר לאחר הזיכוי שב לתפקיד שר החוץ וכיהן בו עד תום הקדנציה.
שר הביטחון וההתפטרות מהממשלה
במאי 2016 מונה ליברמן לשר הביטחון בממשלת נתניהו הרביעית. המינוי עורר תשומת לב ציבורית רבה, שכן ליברמן נחשב עד אז לדמות ניצית במיוחד, והוא החליף את משה יעלון, שהתפטר מהתפקיד. בתקופת כהונתו עסק בין היתר בתוכנית רב שנתית לצה"ל, בטיפול במהומות האלימות בגבול עם רצועת עזה, ובתקריות ביטחוניות בחזיתות שונות.
בנובמבר 2018 התפטר מתפקידו והוציא את סיעתו מהקואליציה, לאחר הסכם הרגיעה שנחתם עם ארגוני הטרור בעזה בתיווך מצרי. ליברמן טען כי ההסכם מהווה כניעה לטרור וכי אינו יכול לשמש שר ביטחון בנסיבות אלו. התפטרותו הפילה את הממשלה והובילה לבחירות כלליות. צעד זה נחשב עד היום לאחד הרגעים המכוננים בקריירה שלו, והוא מוזכר תדיר כדוגמה לנכונותו לשלם מחיר פוליטי אישי על עמדותיו.
שר האוצר והשנים האחרונות
שנות 2019 ו-2020, שבהן נערכו שלוש מערכות בחירות ברצף, סימנו שינוי בתפיסה הפוליטית של ליברמן. הוא הכריז כי אינו מוכן להצטרף לממשלה צרה שמסתמכת על הציבור החרדי והלאומי-דתי, ודרש הקמת ממשלת אחדות חילונית רחבה. עמדה זו, שנוסחה בסיסמאות חדות נגד הכפיפה לסיעות החרדיות, זיכתה את מפלגתו בגידול משמעותי בכוחה.
בשנת 2021, לאחר ארבע מערכות בחירות בתוך פחות משנתיים, תמך ליברמן בהקמת ממשלת החלופין בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, ומונה לשר האוצר. כהונתו בתפקיד זה התאפיינה בקו כלכלי פרגמטי, בצמצום רגולציה, במאבק ביוקר המחיה ובקידום תוכניות דיור. הוא נחשב לשר אוצר פעלתן שניהל מאבקים ציבוריים מול משרדים אחרים ומול גופים כלכליים. כהונתו הסתיימה בסוף שנת 2022 עם הקמת הממשלה החדשה.
מאז מכהן ליברמן באופוזיציה והפך לאחד המבקרים החריפים ביותר של הממשלה. במהלך המחלוקת סביב הרפורמה המשפטית שהובילה הממשלה החל מתחילת 2023, התייצב בראש המתנגדים לה, וקרא להפגנות המוניות ולהתנגדות אזרחית נחרצת. בתקופת מלחמת חרבות ברזל, שפרצה באוקטובר 2023, הביע תמיכה בהישגי המלחמה אך המשיך לתקוף את ההנהגה הפוליטית ולקרוא להקדמת הבחירות ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
עמדות וסגנון
המצע הפוליטי של ליברמן עבר שינויים לאורך השנים. בתחילת דרכו התפרסם רעיון "חילופי האוכלוסין" ותוכניות שדנו בהעברת יישובים ערביים במזרח השרון ובוואדי ערה לרשות הפלסטינית תמורת שטחים ישראליים. עמדות אלו עוררו מחלוקת ציבורית עזה, והוא עצמו ריכך אותן בשנים מאוחרות יותר. בנושאי דת ומדינה דגל באופן עקבי בנישואין אזרחיים, בכבוד שבת במתכונת מוגבלת, בגיוס שווה ובהפרדת דת ממדינה. בנושאי ביטחון נודע בקו התקיף שלו, ובין היתר קידם חוק עונש מוות למחבלים.
מבחינת סגנון, ליברמן נחשב לדובר ישיר שאינו נמנע מאמירות חריפות, גם כאלה שעוררו סערות ציבוריות וביקורת בארץ ובעולם. תומכיו רואים בכך אותנטיות ונכונות לומר את הדברים כפי שהם נשמעים לציבור הרחב; מבקריו רואים בכך פופוליזם ופזיזות. שני הצדדים מסכימים בדרך כלל על דבר אחד: קשה להתעלם ממנו.
דמות בעלת תפקיד מרכזי במערכת הפוליטית
לאורך השנים הפך ליברמן לגורם מכריע בחישובי הקואליציות. מספר פעמים הוא היה זה שקבע אם ממשלה תוקם או תיפול, בין אם באמצעות כניסה לקואליציה, יציאה ממנה או סירוב להצטרף. יכולתו לשרוד פוליטית כשלושה עשורים, במפלגה שהתבססה על מפה דמוגרפית שהלכה והשתנתה עם ההתבוללות של דור העלייה הגדולה, מעידה על יכולת הסתגלות פוליטית יוצאת דופן.
מי שמבקש להבין את הפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות ימצא בקריירה של אביגדור ליברמן צוהר לתהליכים רחבים: עליית כוחו של ציבור העולים מברית המועצות לשעבר, המתח בין חילוניות לדתיות בשיח הציבורי, והשברים החוזרים ונשנים במערכת הפוליטית שהובילו למערכות בחירות בתדירות חסרת תקדים. בין אם רואים בו מנהיג עקבי שמגן על עקרונותיו ובין אם שחקן אופורטוניסטי, אין עוררין על כך שהשפעתו על המפה הפוליטית בישראל ניכרת ומתמשכת.