נובאק ג'וקוביץ': הדרך מבלגרד לפסגת הטניס העולמי

כשמדברים על גדולי הטניס בכל הזמנים, שלושה שמות עולים כמעט תמיד באותה נשימה: רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ'. אבל אם מסתכלים על המספרים היבשים — מספר תוארי הגראנד סלאם, שבועות בצמרת הדירוג העולמי, ניצחונות מול יריבים מהצמרת — הרי שג'וקוביץ' הסרבי בנה קריירה שמציבה אותו, עבור רבים, בראש הרשימה של כולם. זהו סיפור של ילד ממשפחת בעלי מסעדה מבלגרד של שנות התשעים, שגדל בעיר תחת סנקציות ומלחמה, והגיע למעמד שבו כל תואר גדול שהוא זוכה בו שובר שיא היסטורי.
ילדות בבלגרד ותחילת הדרך
נובאק ג'וקוביץ' נולד ב-22 במאי 1987 בבלגרד, אז חלק מיוגוסלביה. הוא גדל במשפחה שהפעילה מסעדה ומרכז סקי בהר קופאוניק, ואת צעדיו הראשונים בטניס עשה כילד בן ארבע, כשמגרש טניס נבנה בסמוך למסעדה המשפחתית. שנות התשעים היו שנים קשות לסרביה: מלחמות יוגוסלביה, הפצצות נאט"ו על בלגרד ב-1999 וסנקציות כלכליות שהקשו על משפחות רבות. ג'וקוביץ' עצמו סיפר לא פעם שתקופה זו עיצבה את אופיו ואת הרצון העז שלו להצליח.
כישרונו הצעיר זוהה בידי המאמנת ילנה גנצ'יץ', שאימנה בעבר את מוניקה סלש. בגיל 12 עבר להתאמן באקדמיה של ניקולה פיליץ' במינכן, ובגיל 16 — ב-2003 — הפך לשחקן מקצועני. כבר אז התאפיין בביטחון עצמי שגבל בחוצפה: הוא לא הסתיר את שאיפתו להיות מספר אחת בעולם, דבר שגרם לחלק מהעיתונות הבריטית לכנות אותו בתחילת דרכו "נובאק הגאוני" עם קונוטציה עוקצנית — כינוי שהפך ברבות השנים לניבוי מדויק על הזמנה.
הפריצה הגדולה
התואר הגדול הראשון הגיע מוקדם יחסית: בינואר 2008 זכה ג'וקוביץ' בן ה-20 באליפות אוסטרליה הפתוחה, כשבדרך הדיח את רוג'ר פדרר בחצי הגמר ובגמר גבר על ז'ו-וילפריד צונגה. באותה שנה הוא גם זכה בפעם הראשונה בטורניר סוף העונה של ה-ATP, וב-2008 זכה במדליית ארד אולימפית בבייג'ין.
אבל העונה שבאמת שינתה את פני הענף הייתה 2011. באותה שנה ג'וקוביץ' רשם את אחת העונות הדומיננטיות בתולדות הטניס: זכיות באליפות אוסטרליה, בווימבלדון ובאליפות ארצות הברית, רצף ניצחונות ארוך נגד שחקני הצמרת, ותפיסת המקום הראשון בדירוג העולמי בפעם הראשונה בקריירה. דווקא בשנים שבהן פדרר ונדאל נחשבו לשליטים בלתי מעורערים של הענף, צעיר סרבי אחד הצליח לשבור את הדואופול.
ב-2010, בעקבות אבחון של רגישות לגלוטן, שינה ג'וקוביץ' באופן דרסטי את תזונתו, והוא מייחס חלק משמעותי מהשיפור הפיזי והרפואי שלו לשינוי הזה. הוא אף כתב ספר בנושא תזונה ואורח חיים, שתורגם לשפות רבות.
שיאי קריירה שמדברים בעד עצמם
הרשימת הישגיו של ג'וקוביץ' ארוכה, אך כמה נקודות בולטות במיוחד:
24 תוארי גראנד סלאם ליחידים — שיא כל הזמנים בטניס הגברים, כולל עשרה תארים באליפות אוסטרליה הפתוחה, שבעה בווימבלדון, שלושה ברולאן גארוס וארבעה באליפות ארצות הברית.
מעל 400 שבועות במקום הראשון בדירוג ה-ATP העולמי — הישג שאין כדוגמתו בהיסטוריה של הענף, הרחוק מאחורי כל שחקן אחר.
מדליית זהב אולימפית בטורניר היחידים באולימפיאדת פריז 2024, שהשלימה עבורו את התואר הגדול האחרון שחסר — בגיל 37, אחרי ניצחון בגמר על קרלוס אלקרס.
זכייה בכל תשעת טורנירי המאסטרס 1000 — השחקן היחיד בהיסטוריה שעשה זאת, בהישג המכונה "קריירה מוזהב של המאסטרס".
שבע זכיות בטורניר סוף העונה של ה-ATP, שיא כל הזמנים, וזכייה בגביע דייוויס עם נבחרת סרביה ב-2010.
בשיאו, בין וימבלדון 2015 לרולאן גארוס 2016, החזיק ג'וקוביץ' בכל ארבעת תוארי הגראנד סלאם בו-זמנית — הישג שרק דון באדג' ורוד לייבר השיגו לפניו בגברים.
סגנון משחק: ההגנה שהופכת להתקפה
מה שמייחד את ג'וקוביץ' אינו כוח פיזי עצום או הגשה מהירה במיוחד, אלא שילוב נדיר של תכונות. קודם כל, החזרת ההגשה: מומחים רבים מחשיבים אותו למחזיר ההגשות הטוב ביותר שהענף הכיר. יריבים שנהגו לסמוך על ההגשות שלהם גילו את האדמה נשעפת מתחתיהם כשהם פוגשים בעמדת קבלה שלו.
שנית, גמישות פיזית יוצאת דופן ויכולת החלקה והחלפת כיוון שהפכו אותו לשחקן הגנה כמעט בלתי אפשרי לעבור. נקודות מול ג'וקוביץ' נטו להתארך, והוא זכה לכינוי "הקיר" — מי שמחזיר כדור אחרי כדור עד שהיריב נשבר. בכך הוא גם עיצב את הענף: הדומיננטיות שלו אילצה דור שלם של שחקנים צעירים לשפר את כושרם, סיבולתם וגיוון המשחק שלהם.
ולבסוף, הצד המנטלי. ג'וקוביץ' ידוע ביכולתו להתרומם דווקא ברגעים הקריטיים — משחקי חמישה סטים, שוברי שיוויון בסט חמישי, נקודות מפגש נגדו. מחקי ווימבלדון 2019 נגד פדרר, שבו הציל שתי נקודות אליפות, ועד הישארותו רגועה במשחקים ארוכים מול יריבים צעירים ממנו ביותר מעשור — היכולת לספוג לחץ ולהפוך אותו ליתרון הפכה לסימן ההיכר שלו.
היריבויות שהגדירו עידן
הקריירה של ג'וקוביץ' אינה ניתנת להפרדה מהיריבויות הענק שלו. מול רפאל נדאל שיחקו השניים יותר מכל זוג שחקנים אחר בהיסטוריה של הטניס הגברים — למעלה מחמישים ותשעה מפגשים, רבים מהם בגמרי גראנד סלאם אפיים, כמו גמר אליפות אוסטרליה 2012 שנמשך כמעט שש שעות ונחשב לאחד המשחקים הגדולים בכל הזמנים. מול רוג'ר פדרר הוא פגש חמישים פעמים, כולל מספר גמרי ווימבלדון בלתי נשכחים.
כשפדרר פרש ונדאל התקרב לסוף הקריירה, נוצרו יריבויות חדשות מול הדור הבא: דניל מדבדב, יאניק סינר ובמיוחד קרלוס אלקרס הספרדי הצעיר. גמר ווימבלדון 2023 מול אלקרס, שהסתיים בחמישה סטים, נחשב לאחת המערכות המרתקות של השנים האחרונות — והעיד היטב על היחסים בין השומר של העבר למלך העתידי. שנה אחר כך, בגמר האולימפי בפריז, ג'וקוביץ' הוותיק ניצח את אלקרס הצעיר וזכה לבסוף בזהב האולימפי.
גם דרכו לא הייתה חלקה לגמרי. פציעות שכתף, מרפק וברך ליוו אותו לאורך השנים והובילו לניתוחים ולהיעדרויות. ב-2017 חווה תקופת שפל משמעותית, ורבים סברו שעידנו תם — ואז חזר ב-2018 לזכות בשני גראנד סלאמים נוספים באותה עונה. יכולת ההתאוששות הזו, הן הפיזית והן הנפשית, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור.
שנוי במחלוקת ולא רק מספרים
ג'וקוביץ' לא נמנע מכותרות מחוץ למגרש. הפרק המתוקשר ביותר התרחש בינואר 2022, כשגורש מאוסטרליה על רקע סירובו להתחסן נגד קורונה, בפרשה שהסעירה את עולם הספורט והתקשורת והביאה להשמטתו מטורנירים מרכזיים, בהם אליפות ארצות הברית 2022 ואליפות אוסטרליה 2022. עמדותיו הציבוריות בנושאי בריאות, תזונה ואמצעי אימון לא פעם עוררו דיון ציבורי, וחלקן — מחלוקת גלויה.
במקביל, הוא גם דמות של נתינה: ב-2007 ייסד את קרן נובאק ג'וקוביץ', הפועלת למען חינוך בגיל הרך בסרביה, ובשנים הראשונות של הקריירה היה ידוע גם בחיקויים הקומיים של שחקנים אחרים, שחשפו צד משעשע ואנושי מאחורי המתחם התחרותי. ב-2014 נישא לילנה ריסטיץ', חברתו מימי התיכון, ולזוג שני ילדים.
מה נשאר כשמסתכלים אחורה
קשה לסכם קריירה שעדיין נמשכת, אבל קווי המתאר של המורשת כבר ברורים. ג'וקוביץ' הוא השחקן שהגיע מהדור השלישי של עידן שנחשב שייך לאחרים, והפך לשיאן הגדול שלו. הוא השחקן שהפך את המשחק ההגנתי לאמנות שלטת, שהראה שאפשר להישאר בצמרת עד גילים שנחשבו פעם בלתי אפשריים, ושהזכיר לכולם שהפער בין מוכשר לגדול עובר דרך הראש.
לאוהדי טניס, צפייה בג'וקוביץ' הייתה חוויה של עדות לשיאים שנשברים בזמן אמת. לשחקנים הצעירים, הוא שימש תמיד תזכורת לכך שהדרך לפסגה אינה נגמרת בכישרון — אלא בשילוב של משמעת, התמדה וראש קר ברגעים החמים ביותר. ובבלגרד, העיר שבה הכול התחיל, הוא נותר הרבה מעבר לספורטאי: סמל לאומי שהוכיח שגם ממדינה קטנה ומוכה, אפשר להגיע לגבוה מכולם.