הערב ההולנדי שבו יובנטוס הייתה צריכה להוכיח שהיא עדיין יובנטוס

בסתיו 2006 לא היה באיטליה משחק שבו יובנטוס יכלה להרשות לעצמה להיראות קטנה. לאחר עונת הקלצ'ופולי ההיא, שהסתיימה ברטרוגרדה לסרייה ב', האלופה המודחת מסרה את התואר בבושת פנים וקיבלה דחייה נוספת: היא תשחק בליגה השנייה, אבל עדיין תתמודד בגביע אופ"א. התוצאה הייתה אירופאית מוזרה: יובנטוס, שבעים השנה שלה, מחזיקת הגביע הבין־איטלקי והאלופה המושלמת, נסעה להתמודד מול קבוצות כמו נ.י.ק. ניימכן — מועדון הולנדי בינוני, שאוהדי היובה בטורינו נאלצו לחפש במפת אירופה כדי להבין מאיפה הוא מגיע.
זו לא הייתה רק משחק חוץ. זו הייתה משימה של שרידות נפשית.
יובנטוס הגיעה להולנד בתחילת 2007 כקבוצה שפחות או יותר כבר קיבלה את העונש שלה, אבל עדיין לא ויתרה על הזהות. המשחק בניימכן היה חלק משלב הנוקאאוט של הגביע — מקום שבו אלופת איטליה לשעבר לא צריכה להיות, ובכל זאת הייתה. ההולנדים, לעומתה, ראו בזה אירוע העשור. מועדון קטן יחסית, שמגיע לשלב הזה בדרך כלל רק כסטטיסטיקה, פתאום עומד מול שמות כמו דל פיירו, נדבד וטודיצ'י. בשבילם זה היה הסופרבול. בשביל יובנטוס זה היה עוד צעד בדרך הארוכה חזרה.
המפגש עצמו היה מסוג המשחקים שאתה מנצח בהם 1–0 ואתה מודה לכל אלוהות שיש. ניימכן לא הייתה יריבה מושלמת מבחינה טכנית, אבל היא הייתה משוחררת. כשאתה יודע שאתה הנחות, אתה משחק כמו שאין לך מה להפסיד; וכשאתה יובנטוס בליגה השנייה, אתה משחק כמו שכל טעות קטנה תופיע בעמוד הראשון של לה גאצטה דלו ספורט. הלחן הזה — בין רוגז איטלקי ללהיטות הולנדית — יצר משחק מכני, מלוכלך לפעמים, אבל מלא בדרמה.
במחזור הראשון בניימכן, יובנטוס לא הצליחה לנצח בקלילות. היא נאלצה להסתפק בתיקו, מה ששלח את הצמדות לטורינו עם ריח של סכנה. בשלב הזה של העונה, כל תוצאת תיקו נראתה כמו כישלון. האוהדים התחילו לשאול את השאלות המסוכנות: האם זו באמת יובנטוס? האם הירידה לסרייה ב' כבר גרמה לה לשכוח איך להביס קבוצות כאלה?
בגומלין, באצטדיון אולימפיקו של טורינו, הסיפור נראה אחר לגמרי. שם, מול הקהל שלה, יובנטוס הפגינה את ההבדל בין מותג לקבוצה. לא תמיד הכי יפה, לא תמיד הכי מהירה, אבל מספיק מנוסה כדי לדעת איך לסגור עניין. ניימכן נאבקה, כמובן — היא לא הייתה שם בגלל מזל — אבל בסופו של דבר ההתמודדות נענתה ללחץ של יובנטוס. זה היה משחק שמראה למה חלק מהדברים בכדורגל לא משתנים בגלל עונש או עונה קשה: כשיש לך שחקנים שזכו בתארים גדולים, וקהל שמסרב לקבל פחות, אתה מוצא דרך לעבור שלב.
אבל הניצחון המקצועי היה רק חצי מהסיפור. החצי השני היה ההקלה. יובנטוס עברה את ניימכן, אבל לא בקלות, וזו בדיוק הנקודה. העונה ההיא הייתה עונה של זיכרון ושכיחה. כל ניצחון היה צריך להיות הוכחה שאפשר לחזור; כל תיקו היה נשמע כמו אזהרה. מול ניימכן, ההוכחה הגיעה, אבל היא לא הייתה חלקה.
המשחק הזה לא נמצא בין הסרטים התיעודיים הגדולים של יובנטוס. אין עליו ספרים, ולרוב האוהדים הצעירים הוא נשמע כמו עוד שם משחק מבחן. אבל הוא חשוב, בדיוק כי הוא לא מפואר. הוא מייצג את התקופה שבה יובנטוס למדה מחדש איך לנצח כשהיא לא באמת צריכה להיות שם. הוא מייצג את הרגעים שבהם המותג לא מספיק — צריך גם לשחק את הכדורגל.
ובסופו של דבר, זה מה שעשתה יובנטוס אותה שנה: שיחקה את הכדורגל, שלב אחרי שלב, עד שהיא חזרה להיות מה שהייתה. ניימכן הייתה רק עוד תחנה. אבל לפעמים, בתחנות הקטנות, אתה לומד הכי הרבה על עצמך.