מעבר לראש הממשלה: דמותו של בנימין נתניהו בהיסטוריה הישראלית

קשה למצוא ישראלי, גם כזה שמתרחק מחדשות, שלא מכיר את השם הזה. במשך עשורים, בנימין נתניהו לא היה רק ראש ממשלה או מנהיג מפלגה; הוא הפך למעין ארכיטיפ פוליטי, נקודת ציון שעליה נמדדים כל שאר האירועים במדינה. כשמדברים עליו, השיח בישראל נוטה להתפצל מיד לשני מחנות חדים: אלו הרואים בו מגן הדמוקרטיה והביטחון הלאומי, ואלו הרואים בו סכנה קיומית למרקם החברתי ולשלטון החוק. אבל מתחת לרעש התקשורתי היומי, להפגנות בבלפור ולכותרות הסוערות, מסתתרת דמות מורכבת יותר ששינתה את פני הפוליטיקה הישראלית באופן שאינו הפיך.
הסיפור של נתניהו אינו מתחיל רק עם בחירתו הראשונה לתפקיד ב-1996, אם כי רגע זה סימן מפנה היסטורי. הוא הגיע מהעולם הדיפלומטי, עם מבט חד ויכולת ניסוח חדה שרכש באו"ם ובוושינגטון. מה שהבדיל אותו ממנהיגי מפא"י ומממשיכי דרכם היה היכולת שלו לדבר ישירות אל העם, לעקוף את הממסד הישן ולהציג עצמו כנציג של "הישראל החדשה". הוא הבין את הכוח של הטלוויזיה לפני שאחרים בכלל קלטו את המשמעות שלה, ואת הצורך לבנות נרטיב פשוט וברור בעולם מורכב. הנרטיב הזה – של ישראל מוקפת אויבים שרק יד חזקה יכולה להגן עליה – הפך למוצר המרכזי שלו, וכזה שנמכר היטב לקהל רחב מעבר לגבולות הביביסטיות המובהקות.
מה שמייחד את תקופתו הארוכה בשלטון, הן ברצף והן בקטעים, הוא השינוי המבני שיצר במערכת הפוליטית. נתניהו לא הסתפק בניהול המדינה; הוא עיצב מחדש את הכללים. הוא הבין שבמערכת רב-מפלגתית, הכוח לא תמיד טמון בגודל המפלגה הגדולה ביותר, אלא ביכולת לתמרן בין גושים קטנים, ליצור תלות הדדית ולבנות קואליציות על בסיס אינטרסים צרים. הגישה הזו החלישה את המפלגות הגדולות ההיסטוריות והובילה לעידן של שבריריות פרלמנטרית, שבו כל חבר כנסת יכול להפיל ממשלה בסעיף אחד. זוהי אולי הירושה המורכבת ביותר שלו: מערכת פוליטית שבה היציבות היא נדירה, והמשילות הפכה לאמנות של הישרדות יומיומית.
היחסים שלו עם העולם, ובמיוחד עם ארצות הברית, הם עוד נדבך מרכזי בדמותו. בעוד שמנהיגים קודמים נטו להתאים את עצמם לרוח התקופה בוושינגטון, נתניהו בנה אסטרטגיה של עמידה איתנה, ולעיתים התנגשות חזיתית, מול ממשלים אמריקאים, כולל אלו של מפלגתו שלו. הוא הצליח לייצר קשר אישי הדוק עם נשיאים רפובליקנים, והפך את היחסים עם הקונגרס האמריקאי לכלי פוליטי עצמאי, לעיתים אף על חשבון הקשר עם הבית הלבן. גישה זו חיזקה את מעמדו בקרב בוחני ימין בישראל, אך יצרה מתחים דיפלומטיים שהשפעתם ניכרת עד היום.
אך אי אפשר לדון בנתניהו בלי לגעת בכתם שמלווה את שנותיו האחרונות: משפטיו האישיים. הפרשות שהובילו לאישומים בשוחד, מרמה והפרת אמונים הפכו את חייו האישיים לזירת קרב לאומית. עבור תומכיו, מדובר בציד מכשפות פוליטי שנועד להדיח מנהיג לגיטימי; עבור מתנגדיו, זוהי הוכחה לכך ששלטון ארוך מדי מוביל לשחיקה מוסרית ולתחושת חסינות. המתח הזה בין האדם הפרטי לאיש הציבור טשטש את הגבולות בין טובת המדינה לצרכים הפוליטיים האישיים, ושאלה גדולה מרחפת מעל ההיסטוריה הקרובה: האם המערכת הישראלית חזקה מספיק כדי לשרוד את המבחן הזה, או שהיא נסדקה עמוקות מדי?
בסופו של דבר, ההיסטוריה תשפוט את בנימין נתניהו לא לפי הסקרים היומיים או כותרות העיתונים, אלא לפי ההשפעה המצטברת שלו על מדינת ישראל. הוא האריך ימים בפוליטיקה הישראלית יותר מכל ראש ממשלה אחר, שינה את דפוסי ההצבעה, חיזק את מעמד הימין והוביל מהלכים דיפלומטיים נועזים כמו הסכמי אברהם. במקביל, הוא הותיר אחריו חברה מקוטבת, מערכת אמון שנפגעה ופוליטיקה רוויה בחשדנות. הוא דמות טרגית וגדולה כאחד, מנהיג שהצליח לנצח כמעט כל קרב פוליטי, אך אולי הפסיד בקרב על אחדות העם. כשייכתב הפרק הסופי בספר ההיסטוריה, שמו יהיה חקוק לא רק כתאריך או תפקיד, אלא ככוח שפעל, ועדיין פועל, בעומק התודעה הקולקטיבית של ישראל.