כשהשנה החדשה מתחילה באמת: על המתח בין ראש השנה לרטרוספטיבה

הילדים מתרגשים למשמע תקיעת השופר, הצעירים נשארים ערים עד השעות המאוחרות ובתי הכנסת מתמלאים בצלילים עתיקים. אך מתחת לשכבה הרגילה של ראש השנה, רבים מהמבוגרים מתמודדים עם משהו אחר: לא החגיגות, אלא המתח המוזר שנוצר בין הצהרת "שנה חדשה" לבין הרגל העבר שממשיך להכות בהם. המנטרות הידועות של החג – "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" – האם באמת החל בכך?
תשליך: הטקס שמבטיח התחלה חדשה, אך הזיכרונות לא עפים
תשליך, הטקס בו אנו מנערים את ה"חטאים" מאחורי גבנו לנהר או לים, מעורר שאלה מרתקת: האם ניתן באמת להשיל חרטות וכישלונות כ"גרעינים מעופשים"? אני זוכרת אשה אחת שהתייפחה מול חוף תל-אביב בעת שהשליכה נייר המסמל כישלון מקצועי מאביב הקודם. "רציתי להאמין שהוא יטבע", אמרה ביומיים אחרי החג, כשהופתעה לגלות שהפחד מאכזבה חוזרת על עצמו כמו משקולות ביומיום. "יצאתי לדרך חדשה?" מול הרחש המתמיד של הגלים זה נחמד לחשוב כך. אז למה האדם קם למחרת בערב ראשהשנה ומוצא את עצמו נאבק באותם קשרים ובורות שבנייר הכרתי, כאילו מעולם לא היה נשמע תרועה במרחקים.
תפילות ו"עיצוב מחדש": ההיררכיה של הדיבורים
הצהרות כבירות בתפילות העמוסות של החג מעלות לא פעם בעיה אחת: ריבוי המילים מונע הבחנה בכל אתר. אם כבר מדברים, היה כדאי להקשיב לסדר החדשים שאנו מבקשים מעצמנו. האם ריבוי ההודעות לסמסים ולפייסבוק יבואו במקום לחיצת יד שנשכחה? יהודים רבים מסיימים את החגים בתחושה של אנטי-מתקן החיים: התפילות התהדקו והנסיעה הביתה מציבה פקקי חטאים עתיקים כבעבר. "יום תרועה" שהיה אמור להמריא, פוגע בתנודות הרגילות ונוזל בחזרה אל הרגל העומד.
במסעדות ובראש השולחן: אוכל, ישראלים וטעמו האמיתי של הזמן
חגים יהודיים מבוססי אוכל כבר ממרחקים על אופי מאוד גלוי – סועדת, מכובדת, מלבלת ימים אנכיים. בראשהנה זה כולל סוג מאכלים מיוחד: רימונים, דבש, תמרים כמעט כולם נושאים ברהביה נוספת המשווה לרעיון שיש לו טעם לעתיד טוב יותר. בדיונים רבים אוכלים יחד צמחונות ועקרונות של קיימות, כשהבשר הוא סמל עתיק למה שבעבר היה ליבת הזמן. גיבור הסרט של ענת גוב וברמי הוז'ה "ימימה" יושב במזנון חמוד במבואות חיפה רעב לזכות פתיחה מחודשת. האוכל פוגש מטען אמיתי: איפה שהבשר נמנע מסיבות ישנות, ורימון שלראש השנה יכול להיות טעמו של שכול שלא נגמר כשסבתא מכבה את האור בחדר האוכל הקודר מאורך. אפילו קול התרועה נבלע בפיתה עם זעתר.
לאוטופיה ולא למציאות מתוקנת של השבוע הבא
השורה התחתונה רבת החזיונות אורות תחושת ראשית המוח הקולקטיבית היא אחת: לא נפתור בצליל מכל בעיה שבנפשנו. טקסים לא משעונים, שהרי הזמן מספק מאבקים שמולים אותו באופן יומיומי; אך שם עם עבודות הלב והבית, אפשר לחוש באמיתי במה הצליחה תקיעה מן השמים הפונה אל אנשים פרטיים ללכת בנתיב לא צפוי. אין "חידוש" בלי צעד שכבה-למטה, אך יש משהו בתקיעה הפתאומית שמעניקה לרגע סיכוי לראות את הדברים לאמיתם בבוקר שירד על הארץ.