האגדה שמאחורי האוגדה המיוחדת

הילדים בגן שבשכונתי משחקים "אוגדה 98". אחד מהם קורא "אני המ"פ!", השני צועק "אני מג"ד!", והם רצים עם מקלות בין עצי האקליפטוס כאילו נושאים על גבם משהו הרבה יותר כבד ממשחק ילדים. זה לא סתם יחידה צבאית במערכת השלטון הצבאי של ישראל; זה סמל, סיפור, חלק מזהות שאינה נמצאת רק במסמכים מצומצמים או בתרגילים מאולתרים.
האוגדה ה-98, הידועה גם כ"אוגדת האש", נמצאת במרחב הציבורי הישראלי כמו רכבת שדורסת את הגבולות בין המוכר למסווג. כולם שמעו עליה, כמעט אף אחד לא מכיר באמת. היא נמצאת שם, ברקע של כל דיון על תרבות לחימה, על מורשת צנחנים, על מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על הצבא שלנו.
ההיסטוריה המוכרת מספרת שהאוגדה הוקמה ב-1954, אבל האמת היא שהיא נולדה הרבה לפני כן, בראש של אנשים שהבינו שישראל זקוקה לכוח שיכול להיות בכל מקום, בכל זמן, בלי הרבה רעש. זה התחיל עם הצנחנים, אבל לא נגמר שם. האוגדה הפכה לבית לאליטה שונה, לא רק בגלל הכומתה האדומה אלא בגלל משהו הרבה יותר עמוק: תפיסת עולם.
מה שמעניין הוא לא כמה מבצעים היו לה או איפה היא פעלה. המעניין הוא איך היא הפכה לחלק מה-DNA הישראלי. אנשים ששרתו שם מספרים על משהו שקשה להגדיר: על אחריות אישית שמגיעה לפני הפרוטוקול, על יצירתיות בתוך מסגרת, על היכולת לקחת החלטות כשאין מי שיסמן לך עם דגל ירוק. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה בדיוק ההפך. זה מה שקורה כשאתה לוקח אנשים חכמים, נועזים וקצת משוגעים, ונותן להם משימות שאף אחד אחר לא רוצה לקחת.
התרבות הישראלית אימצה את האוגדה הזו כאילו היא שלה. בסדרות טלוויזיה, בספרים, בשיחות סלון. היא הפכה לסמל של משהו שכולנו רוצים להאמין שאנחנו: חזקים אבל לא ברוטליים, חכמים אבל לא מתנשאים, יעילים אבל לא אנונימיים. זה כמובן לא תמיד נכון, אבל אגדות לא נבנות על אמת מוחלטת. הן נבנות על צורך.
הדבר המרתק באמת הוא איך יחידה צבאית, שאמורה להיות רק כלי בידי המדינה, הופכת לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אנשים שמעולם לא החזיקו נשק מדברים על "רוח 98" כאילו הם מכירים אותה אישית. זה מעבר לצבא. זה על איך אנחנו רואים את עצמנו כחברה שמייצרת לא רק חיילים, אלא אנשים שיודעים לחשוב ברגליים.
יש כאן גם צד אפל. האגדה הזו יכולה להיות מכבידה. הלחץ להיות "הכי טוב" יכול להיות הרסני. הטעות הקטנה שעולה בחיים. ההבנה שכשאתה בסוף שרשרת המזון הזו, אין הרבה מקום לטעויות. זה חלק מהסיפור שפחות מספרים, אבל הוא שם, מבעד לכל האגדות.
האוגדה ה-98 היא כמו מראה שאנחנו מעדיפים להסתכל בה דרך וילון. אנחנו רוצים לראות את הגיבור, את האליטה, את המיומנות הבלתי מעורערת. אבל המראה הזו מראה גם משהו אחר: חברה שמאמינה שעוד קצת נועזות, עוד קצת יצירתיות, עוד קצת אומץ להפר את הכללים, יפתרו הכל. זה לא תמיד נכון, אבל זה מספר לנו הרבה על מי שאנחנו.
כשהילדים בשכונתי רצים עם המקלות שלהם, הם לא באמת משחקים צבא. הם משחקים רעיון. רעיון של יכולת בלתי מוגבלת, של גבולות שמתמוססים, של אחריות אישית במקום שבו הכל קולקטיבי. האוגדה ה-98, בסופו של דבר, היא לא רק יחידה צבאית. היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. וכמו כל סיפור טוב, האמת פחות חשובה ממה שהוא אומר עלינו.