הדרך ששכחו לסיים: סיפורו של כביש 375

בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאור עוד רך מעל הנגב המזרחי, ניתן לראות משאית אחת או שניים נעות לאיטן לאורך כביש 375. הן נוסעות בין שדות חיטה יבשים למסתורי בדואים, בין בסיסי צבא מוקפים גדרות תיל ליישובים קטנים שנדמה שהזמן עצר בהם נשימה. זהו כביש שאינו מוביל לשום מקום מפורסם — ודווקו בעובדה הזאת טמון הקסם שלו.
כביש 375 מתחיל כמעט בפתאומיות, סמוך לצומת הערבה מדרום לבית שמש, ומסתיים באזור הנגב המזרחי, ליד הגבול עם ירדן. לאורך כמאה קילומטרים הוא חוצה נוף של התנגשויות: בין מדבר לשטחים מעובדים, בין עבר של נוודים לעתיד של יישובי קבע, בין שקט מוחלט לרעש מסוקים צבאיים. למרות שאינו נדחק לשולי המפה, רוב הישראלים מכירים אותו בעקיפין בלבד — אולי משמעו ששמעו ברדיו על עוד תרגיל צבאי, אולי מהבזק של עין בנסיעה לילה לאילת.
ההיסטוריה של הכביש משקפת את ההיסטוריה של האזור כולו. חלק ממנו נסלל בתחילת שנות החמישים, בתקופה שבה מדינת ישראל עוד חיפשה את גבולותיה הממשיים, כשדרכי עפר נפרצו לשמש צירים ביטחוניים ואזרחיים כאחד. עם השנים נסללו קטעים נוספים, הורחבו, שופצו — אך תמיד באופן חלקי, תמיד כתגובה לצורך מיידי ולא כחזון שלם. התוצאה היא דרך שבמקומות מסוימים נדמה כאילו נבנתה על ידי אדריכלים שונים בזמנים שונים, כל אחד עם תפיסה אחרת של מה שכביש אמור להיות.
המעבר בין קטעי הכביש מדובר כמעט כמו מעבר בין עולמות. בצדו המערבי הוא נושק ליישובים דתיים צמחוניים, שבתיהם הלבנים נראים כמו יישובים טוסקניים ששכחו את הדרך לביתם. במזרח הוא מתקרב ליישובים בדואים שאין בהם תשתיות מודרניות, שבתיהם הבלתי חוקיים מתפשטים על פני הגבעות כמו פטריות אחרי גשם. הצבא נוכח בכל מקום — לא ככובש אלא כשכן קבוע, בסיסים ומחנות ומגדלי שמירה שעיניהם מופנות מזרחה.
בשנים האחרונות החלו להישמע קולות על צורך לשפר את הכביש, להפכו לציר תחבורתי ראשי שיחבר בין מרכז הארץ לערבה ולאילת בדרך קצרה יותר. אך כמו כל דבר בישראל, גם תכניות אלה נתקעות בין מחלוקות תקציביות, בין שיקולים סביבתיים ובין המורכבות הביטחונית של אזור הגבול. ואולי זהו דווקא הקסם של כביש 375 — שהוא נשאר בלתי גמור, בלתי מוגדר, כמו הנוף שבו הוא שוכן.
הנהגים הקבועים בו יודעים את הסודות שלו: איפה לעצור לתצפית על הנחלים היבשים, איפה השדות מתפרצים בפריחה אחרי הגשם, איפה לבהם מתרוממת בערב ומדוע כדאי להיזהר מגמלים חוצים בשעות הדמדומים. הם יודעים שכביש 375 אינו מספיק יפה להיות מסלול תיור ולא מספיק נוח להיות דרך קצרה — אך הוא משהו נדיר יותר: הוא אמיתי.
בעידן שבו כבישים ראשיים הופכים למסלולים אנונימיים של בטון, ושבו ניווט באפליקציה מבטל את הצורך להכיר את הדרך, כביש 375 ממשיך לדרוש היכרות אישית. הוא אינו מאפשר להיות אדיש אליו. או שתאהבו את הנוף המרהיב והבדידות, או שתשנאו את התנאים והעיכובים. אבל איש לא יטען שהוא רק עוד קטע כביש.