בכל פעם שנפתחת עונה חדשה של "האח הגדול", קשה להתעלם מהרעש סביבה. קבוצות וואטסאפ מתמלאות בהתלהבות, עמודי פייסבוק מפרסמים עדכונים שעתיים, ותוכניות הבוקר מקדישות חלק נכבד מהשידור לניתוח התנהגות של אנשים שרובנו לא היינו פוגשים אילולא המצלמות. זה קורה שוב ושוב, כבר יותר מעשור בישראל. אבל במקום לשאול מי ינצח או מי יעף השבוע, שווה לעצור ולשאול שאלה אחרת: מה בעצם קורה לנו כחברה כשהרעיון של "אח גדול" שצופה בנו הפך לתוכנית בידור משגשגת?
ג'ורג' אורוול, שטבע את המונח בספרו "1984", התכוון לדבר אחר לגמרי. עבורו, האח הגדול היה סמל למעקב טוטליטרי, לחוסר חירות, לפחד מתמיד שמישהו רואה כל תנועה. זו הייתה אזהרה חדה נגד משטרים שרומסים את הפרט. אבל המציאות התקדמה בכיוון שהוא בטח לא חזה: במקום לברוח מהמצלמות, אנחנו עומדים בתור כדי להיכנס אליהן. בגרסה הטלוויזיונית, שהגיעה לישראל ולעשרות מדינות אחרות, המעקב הפך לבמה. הדירה המבודדת עם העין המשולשת על הקיר היא לא כלא — היא הזדמנות לרגע של תהילה, גם אם קצרה ומלאכותית.
יש כאן פרדוקס ששווה להכיר בו. בחיי היומיום, אנשים מודאגים מפרטיות דיגיטלית, מאיסוף מידע על ידי חברות טכנולוגיה, מצלמות ברחובות ומאלגוריתמים שיודעים עלינו יותר ממה שנרצה. זה שיח לגיטימי וחשוב. אבל באותה נשימה, אותם אנשים יושבים מול המסך וצופים במישהו אחר שוויתר על כל פרטיות בחדר צביעה, במטבח המשותף או בשיחות הלילה האינטימיות. אנחנו לא רק מסכימים למבט הזה — אנחנו דורשים אותו. אנחנו רוצים לדעת מה הם חושבים כשהאורות כבים.
אפשר לטעון שהתוכנית פשוט משקפת את הנטייה האנושית לסקרנות. בני אדם תמיד אהבו לצפות באחרים, מהקהל ברומא העתיקה ועד לטוקבקים ברשת. אבל "האח הגדול" לקח את זה צעד אחד קדימה: הוא יצר מודל שבו המצלמה היא השחקנית הראשית. המתמודדים לא שוכחים לרגע שהם מצולמים, ולפעמים נראה שהם משחקים דמות של עצמם יותר מאשר חיים את עצמם. הצופה בבית מקבל תחושה של כוח — הוא יודע הכל, הוא שופט, הוא מצביע. זו דינמיקה שמספרת הרבה על התרבות שלנו, שבה המבט הוא מטבע יקר ערך.
זה לא אומר שצריך להסתכל על התוכנית כעל מאורע תרבותי עמוק. הרבה פעמים מדובר בבידור קל, במילות קוד וברגעים מביכים שנשכחים אחרי שבוע. אבל כשמסתכלים על התופעה במבט רחב, קשה להתעלם מכך שהיא מעצבת את היחס שלנו לגבולות. הילדים שגדלו בעשור האחרון עם המסך הזה בבית, מקבלים מסר שקוף למדי: לתת לאחרים להסתכל זה חלק מהמשחק החברתי. בין אם זה בטיקטוק, באינסטגרם או בדירת האח הגדול, המצלמה הפסיקה להיות איום והפכה לכלי לשיחה.
בסופו של דבר, "האח הגדול" מצליח לשרוד כל כך הרבה זמן לא בגלל שהוא מלמד אותנו על פוליטיקה או חברה בצורה ישירה, אלא כי הוא נוגע בצד הכי אנושי שלנו: הרצון להיות ראויים לתשומת לב, והסקרנות לראות מה עושים אחרים כשהם חושבים שהם לבד. האח הגדול של אורוול איים להשתיק אותנו. האח הגדול של הטלוויזיה פשוט מבקש שנשב ונצפה.
למה אנחנו עדיין מדברים על "האח הגדול"?
Source: HotArticle
Original link: https://www.hotarticle24.com/2mio91mp