המרחק בין דבלין לירושלים: מה עומד מאחורי המתיחות הגוברת בין אירלנד לישראל

בחודשים האחרונים, מערכת היחסים בין ישראל לאירלנד עברה טלטלה משמעותית, שהגיעה לשיא בהכרה האירית החד-צדדית במדינה פלסטינית ובגינויים חריפים מצד דבלין כלפי מדיניותה של ישראל ברצועת עזה. עבור רבים בישראל, העמדה האירית נראית כחריגה ואף עוינת ביחס לעמדתן של מדינות אירופיות אחרות, אך מבט עמוק יותר על ההיסטוריה והתרבות הפוליטית של אירלנד מגלה כי מדובר בקונפליקט של ערכים ונרטיבים היסטוריים, ולא רק במחלוקת דיפלומטית רגעית.
ההחלטה של אירלנד להכיר בפלסטינים, יחד עם ספרד ונורווגיה, לא הייתה מקרית. אירלנד, מדינה שנודעה במסורת ארוכה של נייטרליות ותמיכה בתנועות לאומיות, רואה את עצמה כבעלת תפקיד מוסרי בזירה הבינלאומית. עם זאת, העוצמה והתדירות של הביקורת כלפי ישראל בחודשים האחרונים, כולל שימוש במונחים כמו "רוע טהור" על ידי ראש הממשלה האירי, סימון האריס, מעידים על שינוי בטון. השאלה המרכזית היא האם מדובר בשינוי שנבע אך ורק מהמלחמה בעזה, או שמא אנו עדים להתגבשות של גישה אירית עקבית שרואה בישראל צד אחד בסכסוך קולוניאלי.
המפתח להבנת העמדה האירית נעוץ בהיסטוריה של האי עצמו. באירלנד, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נתפס רק כסכסוך טריטוריאלי או ביטחוני בין שני עמים, אלא דרך העדשה של הניסיון האירי עצמו. המאבק הארוך של אירלנד נגד השלטון הבריטי, והכיבוש הבריטי שנמשך מאות שנים, יצר זיקה הדוקה בתודעה האירית למאבקים לאומיים ברחבי העולם. רבים באירלנד מזדהים עם הפלסטינים כעם נכבש המבקש עצמאות, ורואים בישראל מעצמה קולוניאלית. זיקה היסטורית זו, המכונה לעיתים "אנטי-קולוניאליזם", היא שמניעה חלק ניכר מהמדיניות של דבלין ויוצרת חסינות מפני הארגומנטים הישראליים הקלאסיים לגבי ביטחון ומאבק בטרור.
מעבר לזיקה ההיסטורית, ישנו גם היבט פוליטי פנימי. הפוליטיקה האירית מאופיינת בתמיכה רחבה הן במפלגות הימין והן במפלגות השמאל – ובמיוחד במפלגת שין פיין (Sinn Féin) – בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. עבור שין פיין, שצמחה מהמאבק המזוין בצפון אירלנד וכיום היא אחת המפלגות הגדולות במדינה, הסולידריות עם הפלסטינים היא ערך מרכזי. הלחץ הציבורי והפוליטי באירלנד לנקוט עמדה חדה כלפי ישראל הוא רב, וממשלות אירלנד, לאורך השנים, מצאו כי תמיכה בפלסטינים היא נושא מאחד שאינו שנוי במחלוקת בקרב הציבור הרחב.
התגובה הישראלית לא אחרה לבוא. ישראל רואה בעמדה האירית לא רק ביקורת לגיטימית, אלא חוסר איזון והטיה שפוגעת ביכולתה לשמש כמתווכת הוגנת. ההחלטה להכיר בפלסטינים נתפסה בירושלים כפרס לטרור וכצעד שמערער את האפשרות להסכם מדיני ישיר. בנוסף, ישראל מבקרת את אירלנד על כך שהיא מתעלמת מההקשר הביטחוני, מירי הרקטות ומאירועי ה-7 באוקטובר, ומתמקדת אך ורק בסבל האזרחי בעזה מבלי להזכיר את הסיבות שהובילו למלחמה. גורמים בישראל אף טוענים כי ישנו ניחוח של אנטישמיות בחלק מהרטוריקה הקיצונית היוצאת מדבלין.
עם זאת, למרות המילים הקשות, המסחר בין שתי המדינות נמשך והיחסים הכלכליים אינם נפגעו באותה מידה כמו היחסים הדיפלומטיים. חברות טכנולוגיה ישראליות ורב-לאומיות ממשיכות לפעול באירלנד, והקשרים העסקיים נותרים חזקים. זה מצביע על פער ברור: הפוליטיקה והדיפלומטיה נמצאות בשפל, אך המציאות המעשית והכלכלית מכריחה את שני הצדדים לשמור על קשר כלשהו.
המתיחות בין אירלנד לישראל היא תזכורת לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא רק מקומי, אלא עלה נושא במדיניות החוץ של מדינות רחוקות. עבור אירלנד, העמדה היא עניין של עקרונות היסטוריים וזהות לאומית. עבור ישראל, זוהי דוגמה לאתגר הדיפלומטי של הסברת העמדה הישראלית בעולם שבו הנרטיב הקולוניאלי צובר תאוצה. בסופו של דבר, המרחק הגאוגרפי בין דבלין לירושלים גדול, אך המרחק האידאולוגי כרגע נראה רחב עוד יותר, וקשה לראות כיצד יתאפשר גשר עליו בטווח הקרוב.