על המסלול השקט של אלמוג כהן, השחקן שפשוט היה שם

יש שחקנים שזוכרים אותם בעיקר בזכות שער ניצחון דרמטי בדקה ה-90, ויש כאלה שהקהל פשוט למד להכיר כחלק בלתי נפרד מהמגרש לאורך שנים ארוכות. כשחושבים על אלמוג כהן, קשה שלא לשייך אותו דווקא לקבוצה השנייה. לא מדובר בשם שכיכב בכותרות מדי יום, אבל כזה שהיה נוכח, יציב ומהימן – בתקופה שבה לא מעט כישרונות ישראליים התקשו להחזיק מעמד מחוץ לגבולות הארץ.
המסלול של כהן לא התחיל בצורה חריגה. כמו לא מעט נערים, הוא צמח במחלקת הנוער של מכבי תל אביב, ואז עשה את הצעד שרבים חולמים עליו – מעבר לאירופה. עבור כדורגלן ישראלי, הליגה בגרמניה היא אתגר שונה לגמרי. זה לא רק עניין של רמת המשחק, אלא גם של תרבות, שפה ולחץ מתמיד. הוא הגיע לפ.צ. אינגולשטאדט ובהמשך לנירנברג, ושיחק שם מספר שנים טובות. זה כלל לא מובן מאליו. הרבה שחקנים מגיעים עם חוזה לתקופה קצרה וחוזרים הביתה מהר משחשבו. כהן הצליח להפוך לשחקן ליגה קבוע בגרמניה, וזו מחמאה מקצועית שלא תמיד זוכה לבמה הראויה לה.
כשחזר לישראל, הוא המשיך בקבוצות בכירות כמו הפועל באר שבע. שם, הקהל המקומי הכיר בו את מה שהגרמנים כבר ידעו – שחקן שסוגר משחקים, עושה את העבודה השחורה, ולא תמיד זוכה למחיאות הכפיים הרועשות ביותר. יש משהו מרענן ביכולת הזו להיות חלק מהמכונה בלי לנסות להיות הכוכב המרכזי בכל רגע נתון.
בסופו של דבר, הסיפור של אלמוג כהן הוא תזכורת לכך שקריירה ספורטיבית בנויה לא רק מרגעי שיא, אלא מאלפי אימונים, נסיעות לבד, ומשחקים שאף אחד לא יזכור בדיוק. עבור אוהד רגיל, לשחקן כזה יש מקום של כבוד בלב – לא בגלל שהבטיח עולם ומלואו, אלא כי הוא פשוט היה שם כשצריך.