כשמדברים על כדורגל ישראלי, מעטים השמות שמעוררים תגובה רגשית מיידית כמו זה של אלי אוחנה. לא מדובר רק ברשימת שערים או בתוארים, אלא בדמות שגדלה מתוך השכונות של ירושלים והפכה למוקד הזדהות עבור אוהדים, שחקנים צעירים וכל מי שמאמין שנאמנות למועדון אחד יכולה להיות זהות שלמה. הסיפור שלו הוא גם סיפור על התפתחות הכדורגל הישראלי עצמו — מהמגרשים הקטנים ועד הבמה האירופית.
ילדות בירושלים והדרך למגרש
אוחנה נולד ב-1964 בירושלים, וגדל בסביבה שבה הכדורגל לא היה מותרות אלא חלק משגרת החיים. כמו רבים מבני דורו, הוא החל לשחק במגרשי החצץ השכונתיים, שם התגבשו אצלו היכולות הטכניות והאינסטינקטים שהפכו לסימן ההיכר שלו: שליטה בכדור קרוב לרגל, תנועה חכמה בין הבלמים ויכולת לסיים מהמקום הצר ביותר.
המעבר לקבוצת הבוגרים של בית"ר ירושלים היה טבעי כמעט. כבר בגיל צעיר הוא בלט כשחקן התקפי בעל אופי חזק, כזה שלא נרתע מעימותים פיזיים ולא חשש לקחת אחריות על הכדור ברגעים מכריעים. האוהדים הירושלמים, שמזוהים עם מסורת של תשוקה עזה, מצאו בו מהר מאוד את השחקן שאיתו אפשר להזדהות.
פריצה, מנהיגות ותואר ראשון
במהלך שנות השמונים הפך אוחנה לאחד השחקנים המרכזיים בליגה הישראלית. הוא לא היה רק כובש שערים — הוא היה שחקן התקפה שמחבר את המשחק כולו, יודע להוריד כדור, לפתוח מהלכים ולמשוך אליו שחקני הגנה, ובכך לפנות שטחים לחבריו. היכולת הזו הפכה אותו לשחקן שקשה לתכנן נגדו, כי הוא איים גם בפעולה אישית וגם במסירה חכמה.
העונה שבה הוביל את בית"ר לזכייה באליפות, בשנת 1987, נחקקה בתודעה הירושלמית כנקודת מפנה. עבור מועדון שסבל משנים של תסכול, הייתה זו הוכחה שאפשר לנצח גם בלי משאבים עצומים — באמצעות לכידות, אופי ומנהיגות על המגרש. אוחנה היה הלב הפועם של אותה קבוצה, ולצד היכולת המקצועית הוא סיפק גם את הנוכחות המנטלית שקבוצות אליפות זקוקות לה.
הנבחרת, האתגר באנגליה והרגע הגדול
במדים הלאומיים שיחק אוחנה בעשרות הופעות והפך לחלק בולט מההתקפה של נבחרת ישראל בשנות השמונים והתשעים. אלא שהרגע שהפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי התרחש דווקא בפלייאוף מול אוסטרליה במוקדמות מונדיאל 1990, כאשר כבש שער שהצית תקווה גדולה בישראל. בסופו של דבר הנבחרת לא עלתה לטורניר, אך אותו שער נותר סמל לרגע שבו נראה היה שהכל אפשרי.
הניסיון בחו"ל הגיע בדמות מעבר לקווינס פארק ריינג'רס האנגלית, מהלך שנחשב אז לנדיר עבור כדורגלן ישראלי. המעבר לא האריך ימים כפי שקיוו, בין היתר בשל פציעות וקשיי הסתגלות לקצב ולסגנון המשחק האנגלי. גם אם הפרק הזה לא הניב את ההצלחה המקצועית שחיפש, הוא סימן דרך: הוא הראה ששחקנים ישראלים יכולים ורוצים לבחון את עצמם מעבר לים.
חזרה הביתה והאליפות השנייה
החזרה לישראל הייתה טבעית. אוחנה שב לבית"ר ירושלים, ובעונת 1992/93 הוביל את הקבוצה כקפטן לזכייה נוספת באליפות. היה בכך משהו סגור ומעגלי: השחקן שהתחיל כשחקן צעיר במועדון חזר אליו כאחד שמסמן את הדרך עבור הדור הבא. האליפות הזו נתפסת בעיני רבים כשיא נוסף בקריירה שלו, משום שהיא שילבה יכולת מקצועית עם בגרות מנטלית.
מה אפיין את המשחק שלו
- תנועה חכמה ללא כדור ויכולת למצוא שטחים בין קווי ההגנה.
- סיומות מהירות מתוך הרחבה, גם בתנאי לחץ.
- אופי תחרותי שלא נשבר גם כשהקבוצה בפיגור.
- קריאה נכונה של המשחק ושילוב בין יצירתיות לאחריות טקטית.
הקריירה שאחרי הפרישה
עם פרישתו ממשחק פעיל לא נעלם אוחנה מהמגרש. הוא שימש כמאמן, כמנהל ספ